זהו שיר שמצאתי באינטרנט ודי התחברתי אליו שיניתי אותו קצת

:

אוהבת, נמשכת,רוצה לא מסוגלת לגשת מפחד דואגת ממה שהוא יחשוב.נמצאת לידו שהוא בסביבה אבל מרגישה רחוק.מבינה, קולטת שזה לא ילך.אם זה נשאר ככה ביישנית, סגורה זה אבוד עוד לפני שהתחיל.כי כשהוא כבר בסביבה אני בחורה של קצת מילים.מבפנים אני יכולה לכתוב ספרים שלמים אבל הם לא עוברים את המחסום בדרך החוצה.עצובה,מבואסת, כועסת לא מסוגלת לראות אותו צוחק, מדבר, נהנה עם עוד בנות, במיוחד כאלה, חברות שלי.מתה להגיד לו "בואו אני פה"איתי תצחק, תדבר, תהנה אבל לא בטוחה שזה נכון בכלל.שונאת, מתעצבנת, שונאת לחשוב שמכולם לא אותי הוא הכי אוהב.לחשוב שזה לא הדדי.בשבילו עוד ידידה משעממת שלא מוציאה מילה.לכי, תרוצי, מהר תגידי לו שכבר כמעט חצי שנה אתה מגלה כל יום איך זה להיות מאוהבת.מהמילים נראה כאילו אני סובלת מהאהבה הזאת.מהאהבה אני לא סובלת אלא ממה שמתלווה אליה.פרפרים, מחייך כשמדברים אני חושבת שיש לי את כל הסימפטומים.לא שאהבה אובססיבית זה רע אבל איפה מוצאים תרופה?למה אליה הוא מתקשר?למה לה הוא שולח הודעה?מה איתי, לי אין פלאפון?או שאולי אין לך את המספר.או שאתה פשוט מעדיף לדבר עם "המתחברות מהר"אלה שתוך שנייה כבר מתחבבים על כולם אבל איך אפשר להתחבב, להשתלב, להישאב כשאת לא מוציאה מילה.אז נכון, הוא ידבר איתך פה ושם לימודים, מוזיקה, בילויים ואת תיתני הכול שהשיחה המסכנה הזאת תשאיר בו משהו.אבל אל תדאגי, לא הצלחת.הוא כבר ירוץ להיא בקצה הכיתה וידבר איתה בכיף.אתה יודעת למה זה?כי היא לא ביישנית, שתקנית, פחדנית. אומרים לי לספר לו או לפחות להזמין אותו לשבת, סרט.ומה אם גם אז, אני אהיה שתקנית?יש לי תירוץ, שעם כולם אני ביישנית אבל באחד על אחד לא סותם את הפה.ומה אם גם אז אני אגלה שהרבה מהפה לא יוצא? אבל למרות הכל לך, אתה לא יודע מה אתה מפסיד.מצד שני אתה גם לא יודע מה אתה מרוויח.ילדה דכאונית שמתביישת מהצל של עצמה .עומדת עם הראש שמוט למטה, מנסה למצוא נמלים.כל עוד יש את המחסום, גבול, בינינו זה לא יילך.כל עוד יש בי מחשבות שאני בטוחה שהן נכונות במוחות אחרים.ובנימה אופטימית,שמחה וטובה שכזו אולי עם הזמן אני אפתח את הדלת, אשבור את המחסום.אני לא אלחץ, אתברבר שאני לידך.ואולי אז תראה שמתחת לביישנות ולשקט יש שם ילדה שרק צריכה אותך.ואז אולי דווקא אותי תאהב הכי.